הלידה לא הלכה לשום מקום. 16 שעות חלפו מאז שהגיעו לבית החולים, והיא עדיין בחדר הלידה. ובכל אותן שעות אמרה בליבה שהפעם זה ייגמר אחרת.
היא הביטה אל הדלת וראתה את בעלה נכנס רכוס בחלוק לבן. "איך הולך, דוקטור?", הוא שאל.
הרופא השיב לו במבט סתום ושב לבחון את ההאטות שהחווה המוניטור, ואז יצא מהחדר. הדקות חלפו כמו שעות, וצפצופי המוניטור ניקבו את דומיית החדר. כבר אמרו לו שצוואר הרחם לא בשל ללידה, ושהפתיחה קטנה, ושהעובר לא יורד בתעלת האגן – אבל כל זה לא מנע ממנו לקוות.
הרופא חזר לחדר והגיש לבעל נייר שעליו התנוססו המילים "טופס הסכמה לזירוז לידה". בעברית שבורה הוא הסביר לבעל שצריך לחתום.
"כתוב כאן שאנחנו מודעים לסיכונים", אמר הבעל.
"כן", השיב הרופא.
"איזה סיכונים?", הוא שאל בטון דואג. "ומה עם ניתוח קיסרי?", הוסיפה האישה בקול רווי דמעות,"אני כבר שעות פה".
הרופא יצא שוב מהחדר למספר דקות וכששב אליו הפליט משהו על דימום וזיהומים. "אוקיי", הנהן הבעל בעצבנות, "אז נגיד יהיה דימום וזיהומים. מה אז? מה הסיכונים?"
הרופא התחיל לדבר והמילים התפזרו בחדר כמו להקה של ציפורים. ולמראה הרופא אובד העצות – חוסר האמון שטף את פני הבעל, וגם החיוורון. הוא הביט בפניה הנאנקות של אשתו ובליבו אמר "אינשאללה שהפעם זה ייגמר אחרת". הוא חתם על הטופס בפנים מובסות מניסיון לתבוע הסברים.
אז אמנם אין עצה ואין תבונה כנגד הגורל, ויש דברים שיש לקבלם בהשלמה. אבל רשלנות רפואית היא לא גורל. ולחתום על טופס הסכמה לטיפול רפואי בלי לקבל הסברים זה בעצם להעביר בעלות על הגורל שלכם לידי מוסדות שאדישים אליו.
